החלטה בתיק בש"א 160317/07

1.         המבקש - הנתבע 1 הגיש בקשה ליתן ערובה להוצאותיו על פי תקנה 519 (א) לתקסד"א.

2.         המבקש טען, כי אין למשיב כל סיכוי בתביעתו, בעיקר בכל הנוגע אליו, כיוון שמדובר בתביעה שהוגשה בגין בקשה שהגיש המבקש לבית משפט בתוקף תפקידו כעורך דין וכבעל דין ולפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע - תשכ"ה - 1965, מדובר בפרסום המותר על פי החוק ואין לנהל תביעה בגין פרסום כזה.

3.         המבקש טען, כי אם וכאשר תידחה התביעה נגדו, ובית המשפט יפסוק הוצאות משפט לטובתו, ישנו חשש סביר, כי לא ניתן יהיה לגבות את הוצאות המשפט מהמשיב וזאת ממספר נימוקים:

א)         המשיב חייב למעלה מ- 400,000 ש"ח למבקש (כעולה מנספח א' לכתב ההגנה).

ב)         המשיב הוא חייב מוגבל באמצעים. תלויים נגדו עשרות תיקי הוצל"פ בסכומים  של מיליוני שקלים, ומחזיר מידי חודש סכום פעוט על חשבון החוב.

ג)          אין למשיב, ככל שידוע למבקש, נכס או רכב הרשומים על שמו שממנו ניתן יהיה להיפרע בבוא העת.

4.         המשיב הגיב לבקשה וטען:

א)                            סיכויי התביעה טובים. אין לומר שמעשיו של המבקש הם פרסום מותר לפי חוק איסור לשון הרע.

ב)                            טענת המבקש ולפיה, המשיב חייב לו 400,000 ש"ח היא טענה יומרנית והמבקש לא מחזיק בפסק דין בגין טענה זו.

ג)                              לא ניתן לחסום את דרכו של תובע פרטי ואין למנוע את זכות הגישה שלו לערכאות. העובדה שאדם הסתבך והופעלו נגדו תיקי הוצל"פ, אין בה כדי לאפשר שאחרים יפגעו בזכויותיו וירמסו את כבודו.

5.         המבקש בתשובתו ציין, כי  בתגובת המשיב לא הובא אפילו צל של ראיה בדבר סיכויי התביעה וחזר על טעונים שונים בדבר סיכוייה הקלושים של התביעה.

6.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי לנכון לחייב את המשיב - התובע בהפקדת ערבות בנקאית שאינה מוגבלת בזמן או סכום מזומן על סך 15,000 ש"ח, וזאת מהנימוקים הבאים:

א)         באשר לסיכויי התביעה:

לא מצאתי לנכון לקבוע בשלב זה, כי סיכויי התביעה הם קלושים, למרות האמור בבקשת המבקש ובתשובתו.

גם כאשר מדובר בפרסום הנכנס לגדר סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, אין מדובר בהיתר גורף, כאשר מדובר במעשים שנעשים בזדון ובכוונה.

על מנת לדעת, אם המבקש מוגן על פי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע או לא, יש לשמוע הוכחות בתיק ולא ניתן לקבוע כבר בשלב זה, כי אין סיכוי לתביעה.

ב)         יחד עם זאת, אין להתעלם מכך, שבמקרה דנן, היה והתביעה תידחה, אזי על פי הנתונים שהמשיב עצמו מציג, לא ניתן יהיה לגבות את הוצאות המשפט ממנו.

בית משפט לא מחייב במתן ערובה רק מחמת עוניו של תובע ויש לאפשר לכל אזרח את יכולת הגישה לבית המשפט.

לעניין זה ראה: ע"א 2877/92 סאלח אבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר פ"ד מז (3) 846, עמ' 850 - 851, וכן רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת פ"ד מד (1) 647, עמ' 650 - 651 (להלן: "אויקל תעשיות").